חזרתי עכשיו מצפייה בסרט היפני "פרדות", הלכתי עם בתי. החיים והמוות, אותה מוזיקה בשניהם, אפילו אותו הקצב והתפאורה, הכל בבית עם כל המשפחה סביב, בהמון רוך ואהבה בליווי שאחרי המוות. הקשר עם האב המת חזק ומרגש וחושפני דווקא מהמרחק של 30 שנה שלא היה קשר.

לשתינו היו דמעות בסוף הסרט, שאלתי אותה על מי בכתה? - על הפספוס, אמרה, רק דקה אחרי המוות מתעורר הצער והרוך, כמה חבל שבמשך החיים שומרים טינה, עושים חשבונות, לא מדברים. כמה חבל.

בתי נותקה ממשפחתה והגיעה אלי כשהייתה בת 10. האימוץ היה פתוח כלומר קשר קבוע עם גורם משמעותי במשפחה. אצלי החלה בבניית מערכת חיים חדשה מתוכה צמחה. היא, יותר ממני, דאגה לא להחשף יותר מדי, לא לתת לשום גורם להפריע לה בדרך החדשה שנקרתה בחייה. היא, יותר ממני, דאגה בגיל צבא לחדש את הקשר עם גורמים נוספים המשפחה.

האם זו פרדה?

האם כולנו לא נמצאים על סקלה של כדאיות והתנהלות אינטרסנטית כל רגע מחיינו, בחיים של אימוץ או לא?

האם גם פרדה היא לא צורה של התנהלות שנוחה לנו ברגע נתון? וגם נוח לנו להרגיש מסכנים ברגע הזה?

פרובוקטיבי? - אולי, אבל גם נקודה למחשבה, מהתבוננות בחיים האישיים שלי ושל בתי המאומצת.

צילה.