כיתתה של דונה נראתה כמו כיתות אחרות.

התלמידים ישבו בחמישה טורים שבכל אחד מהם שישה שולחנות. חולחנה של המורה עמד בחזית.

על לוח המודעות תלו עבודות של תלמידים.

זו נראתה כיתה רגילה תתכלית.

אבל משהו שונה לחלוטין היה באותו יום . תחושה של התרגשות.

דונה הייתה מורה בעיר קטנה במישיגן, שעמדה שנתיים לפני פרישתה. נוסף להיותה מורה היא התנדבה להשתתף בפרויקט ארצי.

הלימודים התמקדו על נושאים באמנות שיגרמו לתלמידים להרגיש טוב יותר לגבי עצמם ולקחת אחריות בחייהם.

עבודתה של דונה הייתה להשתתף בשיעורים ולהעביר בכיתתה את הנלמד בפרויקט.

תפקידי היה לבקר בכיתתה ולעודד את העברת החומר.

התיישבתי בכיסא ריק בסוף החדר והבטתי בנעשה.

כל התלמידים קיבלו משימה, לכתוב על נייר את המחשבות והרעיונות שלהם.

תלמידה בת עשר שישבה בסמוך אלי מילאה את הדף שלה במשפטי, "אני לא יכולה".

"אני לא יכולה לשחק כדורגל". "אני לא יודעת לחלק מספרים ארוכים". "אני לא יכולה לגרום לדבי לחבב אותי".

הדף שלה היה כבר מלא למחצה והיא לא הראתה סימני ויתור. היא המשיכה לעבוד בנחישות.

הלכתי בכיתה והבטתי בדפים של התלמידים האחרים.

כולם תיארו כל מיני דברים שהם אינם מסוגלים לעשות.

הפעילות סקרנה אותי, ולכן החלטתי לבדוק עם המורה מה קורה. כאשר הגעתי אליה, הבחנתי גם שהיא הייתה עסוקה בכתיבה. חשתי שמוטב לא להפריע.

והמשכתי להתבונן.

במשך עשר דקות נוספות המשיכו כולם לעבוד.

רובם מילאו את הדפים שלהם.

אחרים לקחו דף נוסף.

"סיימו את הדבר שאתם כותבים כרגע ואל תתחילו חדש", אותתה המורה על סיום הפעילות.

התלמידים נצטוו לקפל את הדפים ולהביא אותם אל שולחן המורה. כאשר התלמידים הגיעו אל שולחנה של המורה, הם הניחו את הדפים שלהם בתוך קופסת נעליים ריקה.

כאשר כל הדפים היו מונחים בקופסה, הניחה המורה את המכסה במקומו, לקחה את הקופסה ויצאה אל המסדרון.

התלמידים הלכו בעקבותיה. אני הלכתי עימם. במסדרון נעצרו כולם.

דונה נכנסה לחדרו של השרת, ויצאה משם עם מעדר.

עם המעדר ביד אחת, הקופסה בידה השנייה, צעדו דונה ושיירת תלמידיה בעקבותיה אל הפינה המרוחקת ביותר בחצר המשחקים של בית הספר.

היא החלה לחפור.

הם עמדו לקבור את ה- "אני לא יכול" שלהם! החפירה ארכה כעשר דקות, משום שכל התלמידים רצו להשתתף בה.

כאשר הבור היה עמוק למדי, הם סיימו לחפור.

הקופסה הונחה בתחתית הבור וכוסתה חזרה באדמה.

שלושים בני עשר עמדו מסביב ל"קבר" הטרי.

לכל אחד מהם היה לפחות דף אחד של "אני לא יכול" באותה קופסה. וכך גם למורה.

בשלב זה הודיעה דונה, "ילדים וילדות, אנא החזיקו ידיים  והרכינו ראש".

הם יצרו מעגל מסביב לבור והחזיקו ידיים. דונה נשאה נאום. "חברים, נאספנו כאן היום לזכרו של "אני לא יכול".

בעודו עימנו על פני האדמה, הוא נגע לחיי כולנו, למי יותר ולמי פחות. שמו, לצערו הרב, נאמר בכל בניין ציבורי, בתי ספר, עיריות, וכן, אפילו בבית הלבן.

הועדנו ל"אני לא יכול" מצבה ושמו חרוט עליה.

אחיו ואחיותיו ישרדו עימנו, "אני יכול, אני אעשה, ואני מסוגל לכך". הם ידועים פחות מקרובם המפורסם ובהחלט לא חזקים כמוהו.

אולי יום אחד, בעזרתכם, הם יהפכו חזקים יותר בעולמנו.

נוח בשלום על משכבך, "אני לא יכול",וכולנו נמשיך לחיות את חיינו מנקודה זו גם בהעדרו. אמן.

כאשר האזנתי להספד הבנתי שתלמידים אלה לא ישכחו לעולם את היום הזה.

הפעילות הזו הייתה סמלית, מטאפורה לחיים.

זו הייתה חוויה שתדבק בהכרתם ובתת-הכרתם לעולם.

כתיבה "אני לא יכול", קבורת הדפים ושמיעת ההספד היו מאמץ כביר מצידה של המורה. והיא עדיין לא סיימה.

בסופו  של ההספד הם נכנסו חזרה לכיתה, וערכו חגיגה עם כיבוד. כחלק מן החגיגה הכינה דונה מצבה גדולה מקרטון.

היא כתבה עליה, נוח בשלום על משכבך, "אני לא יכול".

והוסיפה את התאריך בתחתית.

המצבה נתלתה בכיתתה של דונה עד לסופה של אותה שנה. במזדמנויות הבודדות שאחד התלמידים שכח ואמר, "אני לא יכול", דונה הצביעה על המצבה מנייר והזכירה לו ש"אני לא יכול" כבר מת.

באותו יום למדתי שיעור מאלף מפיה.

עתה, שנים לאחר מכן, בכל פעם שאני שומע את המשפט "אני לא יכול", אני ראוה בעיני רוחי את אותה לוויה בלתי נשכחת בכיתה ד'.

כמו אותם תלמידים, אני זוכר ש"אני לא יכול" כבר מת.