צפייה.
מאזינה לדברים הנאמרים.
מאזינה גם למה שלא נאמר.
בוחנת את תנועות הפנים,
את שפת הגוף.
קוראת בין השורות.
שומעת את הדיאלוג הבא:
אמא: "את נכנסת להתקלח?"
בת: "לא".
אמא: "למה, מאמי? כבר מאוחר".
בת: "כי לא מתאים לי כרגע".
אמא: "אז מתי תכנסי?"
אין תשובה...

פגישה נוספת.
אני משקפת לאם את מה שראיתי:
היפוך תפקידים.
"הליכה על ביצים" ליד הילדה.
רק לא להתעמת.
רק לא להכעיס.
רק לא לעצבן.

ומה המסר שמקבלת הילדה?
שהיא זו שמחליטה,
שהיא זו שקובעת,
שיש לה כוח.
כל כך הרבה כוח...
והיא רק בת 8!
ואם היא החזקה,
אז אין לה עוגן 
חזק ובטוח להיאחז בו...
ילדים זקוקים לעוגן!
הם זקוקים להורים יציבים ואיתנים
שיכוונו אותם...

עבודה קשה בפניה,
לחזור להיות העוגן בחיי בתה
ולהחזיר את בתה למקומה כילדה
שיש לה במי ובמה להיאחז...
ואני שם-
על מנת ללוות אותה בדרך...