הקשבה עצמית היא יכולת שכולנו נולדים איתה. 

זו היכולת שלנו להרגיש רגשות ולחשוב מחשבות שהם שלנו ולהבין בכל רגע נתון מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו.

פעוט שמשתטח על הרצפה בקניון בצרחות בגלל שהוא רוצה גלידה ע-כ-ש-י-ו, נמצא בהקשבה עצמית. הוא חשב על זה והוא רוצה את זה.

אבל במהלך החיים שלנו, במיוחד בהתחלה שלהם, אנחנו לא יכולים לחשוב, לרצות ולהשיג את מבוקשנו כי מי שמחליט עבורנו הם ההורים שלנו (ואתה לא תקבל גלידה אחרי עוגת השוקולד שטחנת לפני רגע אדוני הצעיר)...

וככה אנחנו לומדים להקשיב להורים שלנו ולדמויות סמכות נוספות כמו גננת, מחנכת, סבתא – כי אנחנו זקוקים להם בשביל לשרוד וההישרדות היא לא רק אוכל וקורת גג אלא בעיקר בטחון, שייכות, חום ואהבה.

ואחרי הגן אנחנו מגיעים לביה"ס, ומחפשים את השייכות והבטחון אצל החברים שלנו, אז שוב – לא נקשיב לעצמנו אלא נלך אחריהם (ורק מלראות את כמויות התיכוניסטים המעשנים, אפשר להבין עד כמה הם מנותקים מההקשבה העצמית שלהם ומחפשים שייכות)

וכשמגיעים לצבא, שם בכלל אין מקום להקשבה עצמית ("המפקד, אני מרגישה שכרגע לא בא לי טוב הניקיון הזה... נדחה את המסדר למחר?" אמממ... לא עובד) ופתאום אחרי הצבא, את יוצאת לעולם הגדול ו.... מה עכשיו ?

אצל רוב הנשים בגיל הזה, עדיין מהדהדים הקולות של דמויות הסמכות – תלמדי. תעשי תואר. תתחתני. תלדי ילדים וזה מה שאת יודעת. לרצות את הסביבה. להמשיך להיות שייכת ובטוחה.

אז את לא עוצרת לבדוק עם עצמך מה את באמת רוצה.

את באמת רוצה להיות עורכת דין או שזה המקצוע של אבא וזה מה שספגת בבית וזה התואר שירצה את ההורים? את רוצה להתחתן או שזה מה שאמרו לך כל החיים אז זה מה שאת תעשי?

וככה אנשים יכולים להעביר שנים של ריצוי הסביבה מבלי לעצור לרגע ולהקשיב לעצמם – אני באמת נהנית בסוג העבודה הזה? אני באמת רוצה להישאר עם בן הזוג הזה? אני באמת רוצה לשמור על הנכדים כל יום?

ואז את אומרת לי - אבל רגע, שירי, ברגע שאני מתחילה להקשיב לעצמי, אני שומעת רק כמה אני לא מסוגלת, לא ראויה, לא חכמה...

מעולה! הבאת לי רעיון לפוסט הבא (עם מי היא מדברת שם דאמיט) אבל כדי שלא תהיי במתח, אני אגלה לך שהקולות האלה הם לא הקשבה עצמית

בתמונה - לא באמת צריך אוזניות או אביזרים כלשהם להקשבה עצמית. צריך פשוט זמן, שקט, בהירות, סקרנות והמון שאלות