בשבועות האחרונים אני עובדת עם שני דוברים שונים על הפרזנטציה והמצגות שלהם, שניהם מדברים באותו כנס.

אותו קהל. אותה במה. שני עולמות שונים לגמרי.

הראשון מגיע עם סיפור "נכון". מלא ניסיון, הג'וס במקום הנכון, הכול הגיוני ויושב סבבה. השני מביא רעיון מקורי. משהו אחר, מסקרן אבל בהתנהלות לא מהודקת.

ו...

שניהם הגיעו בלי פאנץ'.

וזה קורה כל הזמן, לכולם, ולא משנה מה התפקיד שלהם. מגיעים עם מצגת. לפעמים יפה. לפעמים חכמה או מתחכמת וכשאנחנו מתחילים לעבוד, עולה השאלה הכי פחות נוחה: 

רגע, מה המשפט האחד שאתה רוצה שיישאר? 

או בעברית- מה המסר שלך?

בשלב הזה לעיתים משתרר שקט. לא תמיד יודעים להגיד, בטח לא בפעם הראשונה. לפעמים כן, הרוב לא.

כשאין פאנץ', קורה דבר צפוי מאוד- אומרים הכול.

וכשאומרים הכול, הקהל זוכר כלום.

פה נכנסת העבודה האמיתית שלי- לא לבחור צבעים (למרות שיש לי את זה),

לא לא להזיז כותרת שני פיקסלים ימינה (למרות שאני אלרגית לרווחים כפולים),

אלא לעצור אותם ולהדליק פנס על הדבר האחד.

לפעמים זה אומר לזרוק חצי מהתוכן. בלי רחמים!

לפעמים זה אומר לקחת רעיון טוב ולאתגר אותו להבין האם הוא רלוונטי למסר? או סתם מפריע? ולפעמים זה פשוט לשאול שוב ושוב את אותה שאלה, עד שכבר אי אפשר לברוח ממנה (הקרציה מפולניה?!...)

כשמקבלים מענה מדויק שנכנס בול, הכול מסתדר- הסיפור נהיה ברור, השקפים מתיישרים, ברור מה ישאר ומה יצא. ואז קורה עוד דבר נהדר- הדובר יעלה לבמה עם תחושה שהוא יודע בדיוק למה להקשיב לו. הוא בעצמו הפנים את המסר.

בינגו!

זה ההבדל בין "העברתי הרצאה" לבין "אמרתי משהו שנשאר".

כי אנשים יכולים לדבר עשר דקות, עשרים דקות, ו... כלום. ענן אבק מתפוגג ברוח.

אבל אתה יכול להגיד משהו אחד שיישאר. זה לא אותו דבר.

אתם בצד של ענן האבק?